פרק שש
טור רץ במהרה לעבר השדה הרחב של הזירה, רץ עם כל כוחו שהיה לו. מאחוריו יכל לשמוע את צעדם של שומרי המלך, קרובות בעקבותיו. הם רדפו אותו דרך הנוף החם ומאובק, מקללים תוך כי ריצה. לפניו היו פרוסים החברים – והמגויסים החדשים – של הלגיון, עשרות בנין, בדיוק כמוהו, אבל גדולים יותר וחזקים יותר. הם התאמנו ונבחנו בכל מיני מערכים , חלקם זורקים חניתות, אחרים משליחים כידונים, כמה מתאמנים על אחיזתם ברומחם. הם כיוונו למטרות רחוקות, והחמיצו לעתים רחוקות. אלה היו התחרויות שלו, והם נראו אדירים.
ביניהם היו תריסרים של אבירים אמיתיים, חברי הכסופים, עומדים בחצי מעגל רחב, צופים במתרחש. שופטים. מחליטים מי יישאר ומי ישלח הביתה.
טור ידע שצריך היה להוכיח את עצמו, היה צריך להרשים את הגברים. תוך רגעים יגיעו אליו השומרים, ואם הייתה לו הזדמנות להשאיר רושם, הזמן היה עכשיו. אבל כיצד? שכלו התחיל לרוץ בעודו מזנק דרך החצר, נחוש שלא לחזור חזרה.
בעוד שרץ טור דרך השדה, אחרים החלו לשים לב. חלק מהמגויסים הפסיקו את מה שהיו עושים והפנו את מבטם, כמו גם חלק מהאבירים. תוך רגעים, טור הרגיש את כל תשומת הלב מרוכזת עליו. הם נראו מבולבלים, והוא הבין שבטח תהו מי הוא היה, הרת בריצה מהירה דרך השדה שלהם, שלושה שומרי המלך רודפים אחריו. זה לא היה כיצד רצה להשאיר רושם. כל חייו כשחלם להצטרף ללגיון, זה לא היה כיצד הוא דמיין לעצמו שזה יקרא.
בזמן שטור רץ, מתלבט מה לעשות, תוכנית הפעולה נעשה ברורה לו. ילד גדול אחד, מגויס, החליט לקחת על עצמו להרשים את האחרים בכך שיעצור את טור. גבוה, שרירני, וכמאט פעמים גודלו של טור, הוא הרים את חרב העץ שלו על מנת לחסום את דרכו של טור. טור ראה שהוא נחוש להוריד אותו במכה, בכדי לעשות ממנו צחוק לפני כולם, ובעקבות כך להשיג יתרון על המגויסים האחרים.
העניין הכעיס את טור עד זעם. לא היה לטור שום סכסוך ליישר עם הילד הזה, וזה לא היה קרבו. אבל הוא הפך את זה לקרב שלו, רק כדי להשיג יתרון על אחרים.
כשהתקרב קרוב יותר, טור בקושי יכל להאמין לגודלו של הילד: הוא התנשא מעליו, הזעיף את פניו כלפי מטה עם דלות של שיער שחור עבה המכסה את המצח שלו, והלסת המרובעת הרחבה ביותר שטור ראה אי פעם. הוא לא ראה כיצד יוכל לגרום אפילו לבליטה כנד הילד הזה.
הילד הסתער עליו עם חרב העץ שלו, וטור הבין כי חייב לפעול מהר, הוא יכל היה להלם במכה.
הרפלקסים של טור נכנסו לפעולה. אינסטינקטיבי הוא הוציא את המקלע שלו החוצה, הושיט את ידו לאחור, והשליך אבן בידו של הילד. היא מצא את מטרתה וסילקה את החרב מידו, בדיוק כשהילד התחיל להוריד אותו במכה. החרב עפה והילד, צווח, חבק את ידו.
טור לא בזבז זמן. הוא הסתער, מנצל את הרגע, זנק לאוויר, והכה בילד, מכוון עם שתי רגליו ישירות בחזהו של הילד. אבל הילד היה עבה כל כך, היה זה כמו להכות בעץ אלון. הילד רק מעד כמה אינצ'ים לאחור, בעוד שטור עצר לגמרי בתנועתו ונפל תחת רגליו של הילד.
זה לא מבשר דבר טוב, חשב טור, בעוד שהכה את האדמה עם חבטה, אוזניו מצלצלות.
טור ניסה לעלות על רגליו, אבל הילד דרך היה צעד אחד לפניו. הוא הושיט את ידו למטה, טפס את טור בגבו, וזרק אותו, משליך אותו באוויר, עם הפנים קדימה, לתוך העפר.
קהל של בנים נאסף סביבם במהרה והריע. טור הסמיק, מושפל.
טור הסתובב כדי לקום, אבל הילד היה מהיר מדי. הוא כבר היה מעליו, רתק אותו לאדמה. לפני שטור הבין משהו, המאבק הפך לתחרות היאבקות, ומשקלו של הילד היה עצום.
טור יכל לשמוע את הקולות המושתקים של המגויסים האחרים בעודם התאחדו למעגל, צועקים, רעבים לדם. פניו של הילד הזעיפו מלמעלה; הילד הושיט את אגודליו והניח אותם על עיניו של טור. טור לא יכל להאמין לזה – נראה כאילו הילד הזה באמת רצה להכאיב לו. האם הוא באמת רצה להשיג יתרון עד כדי כך?
ברגע האחרון, טור הוציא את ראשו משם, וידיו של הילד נפלו, צוללות לתוך העפר. טור ניצל את ההזדמנות בכדי להתגלגל מתחתיו.
טור עלה על רגליו והביט בילד, אשר קם גם כן.הילד הסתער ושלף אגרוף לפניו של טור, וטור התכופף ברגע האחרון; האוויר עבר במהרה מול פניו, והוא הבין שאפ היה הילד מכה אותו קודם, הוא היה שובר את הלסת של טור. טור התקרב קדימה והכה את הילד בבטנו, אבל בקושי עשה משהו; היה זה כמו להכות בעץ.
לפני שיכל טור להגיב, הילד הגיש לו מרפק לפנים.
טור מעד לאחור, מסוחרר מהמכה. היה זה כמו לקבל מכה מפטיש, ואוזניו צלצלו.
בעוד שטור מעד, עדיין מנסה לתפוס נשימה, הילד הסתער והכה חזק בחזהו. טור עף לאחור והתרסק על האדמה, נוחת על גבו. הילדים האחרים הריעו.
טור, מסוחרר, התחיל להתיישב, אבל הילד הסתער בפעם נוספת, השליח אגרוף והכה בו שוב, חזק בפנים, מפיל אותו על גבו שטוח שוב – ומשאיר למטה סופית.
טור שכב שם, שומע קולות מושתקים של האחרים, מרגיש את הטעם המלוח של דם הרץ מאפו, נפיחות על פניו. הוא גנח בכאב. הוא הביט למעלה ויכל לראות את הילד הגדול מסתובב והולך חזרה לכיוון חבריו, כבר חוגג את הניצחון.
טור רצה לוותר. הילד היה ענקי, להילחם בו היה חסר תועלת, הוא לא יכל לשאת נזק נוסף. אבל משהו בתוכו דחף אותו. הוא לא יכל להפסיד. לא מול כל האנשים הללו.
על תוותר. קום. קום!
איכשהו טור זימן את הכוחות. גונח, הוא התהפך ונעמד על ידיו וברכיו, ואז, לאט לאט, על רגליו. הוא נעמד מול הילד, מדמם, עיניו נפוחות, מתקשה לראות, נושם חזק, והרים את אגרופיו.
הילד העצום הסתובב חזרה והביט על טור מלמעלה. הוא הניד בראשו בחוסר אימון.
"הייתה צריך להישאר למטה, ילד," איים הוא, בעוד שהחל לצעוד חזרה אל טור.
"מספיק!" צעק קול. "אלדן, התרחק!"
אביר צעד קדימה בפתאומיות, נכנס ביניהם, מושיט את כפות ידיו ועוצר בעד אלדן מלהתקרב אל טור.
הקהל השתתק, בעוד שכולם הביטו באביר; ברור שהיה זה אדם אשר דרש כבוד.
טור הביט למעלה, ביראה מנוכחותו של האביר. היה הוא בשנות העשרים שלו, גבוה, עם כתפיים רחבות, לסת מרובעת, ושיער חום מטופח. הוא מצא חן בעיני טור מידית. מדי השריון שלו מדרגה ראשונה, שריון השרשראות העשוי כסף מלוטש, היה מחוסה בסימולים מלכותיים: סמל הבז של משפחת מקגיל. גרונו של טור התייבש: הוא עמד מול בן משפחה של משפחת המלוכה. הוא לא יכל להאמין לכך.
"הסבר את עצמך, ילד", אמר הוא לטור. "מדוע נכנסת לזירה שלנו לא מוזמן?"
לפני שטור יכל להגיב, לפתע, שלושה חברים של משמר המלך פרצו דרך המעגל. השומר הראשי עמד שם, מתנשף חזק, מפנה את אצבעו על טור. "הוא עבר על פקודתנו!" צעק השומר. "אני הולך לאזוק אותו ולקחת אותו לצינוק המלך!"
"לא עשיתי שום דבר רע!" מחאה טור.
"לא עשית דבר רע?" צעק השומר. "ולפרוץ לתוך רכושו של המלך לא מוזמן?"
"כל מה שרציתי הייתה הזדמנות!" צעק טור, מסתובב, מתחנן אל האביר לפניו, בן משפחת המלוכה. "כל מה שרציתי הייתה הזדמנות להצטרף ללגיון!"
"זירת האמונים הזאת היא למוזמנים בלבד, ילד," הגיע קול צרוד.
לתוך הזירה צעד לוחם, בשנות החמישים שלו, רחב ונמוך, עם ראש קירח, זקן קצר, וצלקת המתפרסת לאורך אפו. הוא נראה כאילו היה לוחם מקצועי כל חייו – ומסמנים על שריונו, והסיכה הזהבה על חזהו, הוא נראה כמו המפקד שלהם. לבו של טור האיץ ממראהו: הגנרל.
"אני לא הוזמנתי, אדוני," אמר טור. "זה נכון. אבל היה זה חלום חיי להיות כאן. כל מה שאני רוצה זו הזדמנות להראות לך מה אני יכול לעשות. אני טוב בדיוק כמו כל שאר המגויסים הללו. רק תן לי הזדמנות אחת להוכיח זאת. בבקשה. להצטרף ללגיון זה כל מה שחלמתי עליו כל חיי."
"אדמת הקרב הזאת אינה נועדה עבור חולמים, ילד," הגיע תגובתו הצרודה. "היא נועדה עבור לוחמים. אין חריגות לחוקים שלנו: המגויסים נבחרים."
הגנרל הנהן את ראשו, ושומר המלך התקרב אל טור, אזיקים בחוץ.
אבל לפתע האביר, בן משפחת המלוכה, התקרב קדימה והושיט את ידו, חוסם את השומר.
"אולי, בעקבות האירוע, אפשר לעשות חריגה," אמר הוא.
השומר הביט עליו למעלה בריכוז, בפרוש רוצה להגיד משהו, אבל נאלץ להחזיק את לשונו בכדי שלא לצאת כנגד בן משפחת המלוכה.
"אני מעריץ את הרוח שלך, ילד" המשיך האביר. "לפני שנגרש אותך, ארצה לראות מה תוכל לעשות."
"אבל קנדריק, יש לנו את חוקינו-" אמר הגנרל, לא מרוצה בבירור.
"משפחת המלכות קובעת את החוקים," ענה קנדריק בחומרה, "והלגיון מדווח למשפחת המלכות."
"אנו מדווחים לאביך, המלך – לא לך," השיב הגנרל, מתריס באותה מידה.
היה כאן תיקו, האוויר נהיה צפוף ממתח. טור בקושי האמין למה שהצית.
"אני מכיר את אבי, ואני יודע שהיה רוצה בזאת. הוא היה רוצה לתת לילד הזה הזדמנות. וזה מה שאנחנו נעשה."
הגנרל, לאחר מספר רגעים מתוחים, וויתר לבסוף.
קנדריק פנה אל טור, עיניו ננעלים על עיניים חומות ומתוחות שלו, פני הנסיך, אבל גם של לוחם.
"אני אתן לך הזדמנות אחת," אמר הוא לטור. "נראה אם תוכל לפגוע במטרה ההיא.
הוא הצביע על הרמה של חציר הרחק בשדה, עם כתם אדום קטן במרכזו. כמס חצים היו תקועים בתוך החציר, אף לא אחד בתוך האדום.
"אם תוכל לעשות את מה שאף אחד מהילדים האלו לא יכל לעשות – אם תוכל לפגוע במטרה ההיא מכאן – אז אתה רשאי להצטרף אלינו."
האביר צעד הצידה, וטור הרגיש את כל העיניים עליו.
הוא הבחין במעמד של חניתות ובחן אותם בקפדנות. הן היו במצב טוב יותר מאשר ראה אי פעם, עשויים מאלון אחיד, עטופים בעור מיטבי. לבו הלם כשצעד קדימה, מנגב את הדם מאפו עם אחורית כף ידו, מרגיש עצבני יותר מאשר אי פעם בחייו. כמובן שניתנה לו משימה כמאט בלתי אפשרית. אבל הוא חייב היה לנסות.
טור הושיט את ידו והריש חניתה, לא ארוכה מדי, לא קצרה מדי. הוא ניסה את משקלה בידו – הייתה היא כבדה, איתנה. לא כמו האלו שהשתמש בהן בבית. אבל הייתה לה גם הרגשה טובה. הוא הרגיש שאולי, רק אולי, הוא יצליח למצוא את מטרתו. אחרי הכול, השלכת חניתות הייתה היכולת הטובה ביותר שלו, אחרי השלכת אבנים, והימים ארוכים המרובים של נדידה בשממה סיפקו לו שפע של מטרות. הוא תמיד הצליח לפגוע במטרות שאפילו אחיו החמיצו.
טור עצם את עיניו ונשם עמוק. אם הוא יפספס, יתנפלו עליו השומרים ויגררו אותו לכלא – והסיכויים שלו להצטרף ללגיון יהוה הרוסים לעולם. הרגע הזה הכיל את כל מה שחלם עליו.
הוא התפלל לאלוהים עם כל כוחו.
מבלי להסס, פתח טור את עיניו, לקח שתי צעדים קדימה, נשען לאחור, והשליך את החניתה.
הוא החזיק את נשמתו בזמן שצפה בה שטה.
בבקשה, אלוהים. בבקשה.
החניתה חצתה דרך הדממה הצפופה, המתה, וטור יכל להרגיש מאות עיניים עליה.
אז, לאחר אינסוף, הגיע הקול, הקול הבלתי נמנע של ראש חניתה חודר לתוך החציר. טור אפילו לא היה צריך להסתכל. הוא ידע, הוא פשוט ידע, הייתה זו פגיעה מושלמת. התחושה של החניתה כשעזבה את ידו, זווית הזרוע שלו, הם שאמרו לו שהוא יפגע.
טור העז להסתכל – וראה, עם הקלה ענקית, שהיה צודק. החניתה מצאה את מקומה במרכז הסימון האדום- החניתה היחידה בתוכו. הוא עשה את מה שהמגויסים האחרים לא הצליחו.
דממה המומה עטפה אותו, בעוד שחש איך המגויסים האחרים – ואבירים – כולם פוערים עליו.
בסופו של דבר, קנדריק התקדם קדימה וטפח חזק לטור על הגב עם כף ידו, עם קול של שביעות רצון. הוא גיחך רחב.
"הייתי צודק," אמר הוא. "אתה תישאר!"
"מה, אדוני!" צעק שומר המלך. "זה לא הוגן. הילד הזה הגיע לא מוזמן!"
"הוא פגע במטרה ההיא. זו הזמנה מספיק בשבילי."
"הוא צעיר וקטן יותר בהרבה מהשאר. אין כאן יחידת תינוקות," אמר הגנרל.
"אני מעדיף חייל קטן שמסוגל לפגוע במטרה שלו על גולם שלא," השיב האביר.
"זריקת מזל!" צעק הילד הגדול שטור הרגע נלחם בו. "אם היו לנו יותר ניסיונות, היינו פוגעים בה גם כן!"
האביר הסתובב ונעץ מבט בילד שצעק.
"הייתה?" שאל הוא. "האם אראה אותך עושה זאת עכשיו? האם נהמר את שהותך כאן על זה?"
הילד הסמיק, הוריד את ראשו בבושה, בבירור לא מוכן לקחת את ההצעה.
"אבל הילד הזה הוא זר," מחא הגנרל. "אנו לו יודעים אפילו מאיפה הגיע."
"הוא מגיע מהאדמות ירודות," הגיע קול.
האחרים הסתובבו לראות מי מדבר, אבל טור לא היה צריך- הוא זיהה את הקול. היה זה הקול שענה אותו כל ילדותו. הקול של אחיו הבכור: דרייק.
דרייק צעד קדימה עם שני האחים האחרים, ובהק למטה על טור במבט של אי שביעות רצון.
"שמו טורגרין, ממשפחת מקלאוד מהמחוז הדרומי של הממלכה המזרחית. הוא הצעיר מהארבעה. כולנו באים מאותו הבית. הוא מטפל בכבשים של אבינו!"
כל החבורה של הבנים והאבירים פרצו במקלה של צחוק.
טור הרגיש את פניו מסמיקות; הוא רצה למות באותו הרגע. הוא מעולם לא היה מבויש יותר. זה היה בדיוק ברוח אחיו, לקחת ממנו את רגע התהילה שלו, לעשות את כל שביכולתו בכדי להוריד אותו למטה.
"מטפל בכבשים, הא?" הדהד הגנרל.
"אז האויבים שלנו בטוח יצטרכו להיזהר ממנו!" צעק ילד אחר.
פרצה מקהלה נוספת של צחוק, והשפלתו של טור העמיקה.
"מספיק!" צעק קנדריק בקשיחות.
בהדרגה, הצחוק התפוגג.
"אני מעדיף בכל יום שיהיה לי רועה צאן אשר יכול לפגוע במטרה, מאשר שיהיה לי את כולכם – הנראים טובים בצחוקים, אבל לא בהרבה דברים אחרים," הוסיף קנדריק.
עם זה, דממה נחתה על הבנים, שלא צחקו יותר.
טור היה אסיר תודה לקנדריק עד אינסוף. הוא נשבה להחזיר את חובו בכל דרך שיוכל. לא משנה מה קרה לטור, האיש הזה, לפחות, שחזר את כבודו.
"האם אתה לא יודע, ילד, שאין זו הדרך של הלוחם להלשין על חבריהם – יותר מזה על בני משפחתו, על הדם שלו?" שאל האביר את דרייק.
דרייק הביט למטה, מסמיק, אחת הפעמים הנדירות בהן טור ראה אותו ככה.
אבל אח אחר שלו, דרוס, צעד קדימה ומחא: "אבל טור אפילו לא נבחר. אנחנו נבחרנו. הוא פשוט עקב אחרינו לכאן."
"אני לא עוקב אחריכם," התעקש טור, מדבר בסופו של דבר. "אני כאן בשביל הלגיון. לא בשבילכם."
"זה משנה למה אתה כאן," הגנרל אמר, מעוצבן, צועד קדימה. "הוא מבזבז את זמנינו. כן, הייתה זו פגיעה טובה בחניתה, אבל הוא עדיין לא יכול להצטרף אלינו. אין לו אביר שיממן אותו, ונושא כלים המסכים להיות שותפו."
"אני אהיה שותפו." קרע הקול.
טור הסתובב, יחד עם האחרים. הוא נדהם לראות, עומד כמה צעדים במרחק, ילד בן גילו, אשר למעשה גם נראה כמוהו, חוץ מכך ששיערו היה בלונדיני ועיניו ירוקות, הלובש את מדי השריון המלכותיים היפים ביותר: שריון שרשרת מחוסה בסימוני ארגמן ושחור – בן נוסף למשבחת המלך.
"בלתי אפשרי," אמר הגנרל. "המשפחה המלכותית אינה משמש שותף לפשוטי העם."
"אני רשאי לעשות כמיטב בחירתי," ירה הילד בחזרה. "ואני אומר שטורגרין יהיה השותף שלי."
"גם אם היינו מאשרים את זה," אמר הגנרל, "אין זה משנה. אין לו אביר שיממן אותו."
"אני אממן אותו," הגיע הקול.
כולם הסתובבו בכיוון ההפוך, ועוד לאנקה עמומה עברה בין האחרים.
טור הסתובב וראה אביר על גבי סוס, מקושט ביופי, שריון זוהר ולובש כל מיני נשקים על חגורתו. באופן חיובי הוא זהר – היה זה כמו להביט על השמש. טור יכל לומר לפי ההתנהגות שלו, הנשיאה שלו, ולפי הסימונים על קסדתו, שהוא היה שונה מכולם. הוא היה אלוף.
טור זיהה את האביר. הוא ראה ציורים שלו, ושמע על אגדותיו. ארק. הוא לא יכל להאמין לזה. הוא היה האביר הדגול ביותר בטבעת.
"אבל אדוני, יש לך כבר נושא כלים," מחאה הגנרל.
"אז יהיו לי שניים," ענה ארק, בקול עמוק חדור בטחון.
דממה המומה התפשטה בקבוצה.
"אז אין יותר מה לומר," אמר קנדריק. "לטורגרין יש מממן ושותף. העניין נפתר. הוא עכשיו חבר בלגיון."
"אבל שחכת עלי!" צעק שומר המלך, צועד קדימה.
"שום דבר מזה אינו פוטר את הילד מהעובדה שהכה חבר משמר המלך, ושחייב להיענש. צדק חייב להיעשות!"
"נעשה צדק." קולו של קנדריק מסוגל היה לחתוך פלדה. "אבל יהיה זאת לפי שיקול הדעת שלי. לא שלך."
"אבל אדוני, חייבים לשימם אותו באזיקים! הוא צריך להוות דוגמא!"
"אם תמשיך את דיבוריך, אז אתה תהיה אזוק," אמר קנדריק לשומר, בוהק בו מבט מלמעלה.
לבסוף,השומר וויתר; בחוסר רצון, הוא הסתובב והלך משם, פניו אדומות, בוהק בטור.
"אז זה רשמי," קרא קנדריק בקול רם. "ברוך הבא, טורגרין, אל לגיון המלך!"
ההמון של אבירים וילדים הוציא קריאת השמחה ואז פנתה לאחור, חזרה לאימונים.
טור הרגיש מחסור רגשות מהלם. הוא בקושי יכל להאמין לזה.הוא היה כעת חבר בלגיון המלך. זה היה כמו חלום.
טור פנה אל קנדריק, יותר אסיר תודה לו מאשר יכל אי פעם לומר. לא היה לו לפני זה אף אחד בחייו אהיה גילה אכפתיות כלפיו, מי שיצא מדרכו כדי לדאוג לו, להגן עליו. הייתה זו הרגשה מצחיקה. הוא כבר הרגיש קרוב יותר לאיש הזה מאשר לאבא שלו.
"איני יודע כיצד להודות לך," אמר טור. "אני אסיר תודה לך."
קנדריק חייך למטה. "שמי הוא קנדריק. תלמד להכיר אותו טוב. אני הבן הבכור של המלך. אני מעריץ את האומץ שלך. אתה תהיה תוספת מיטבית לחבורה הזאת."
קנדריק הסתובב ומהיר משם, ואיך שעשה זאת. אלדן, הילד הענקי שאיתו טור נלחם, דשדש ליד.
"תשמור על הגב שלך," אמר הילד. "אנחנו ישנים באותם הצריפים, אתה יודע. ואל תחשוב אפילו לרגע שאתה בטוח."
הילד הסתובב והסתלק לפני שטור יכל להגיב; הוא כבר רכש לעצמו אויב.
הוא התחיל לתהות מה ציפה לו כאן, כשבנו הצעיר ביותר של המלך מיהר אליו.
"אל תשים עליו לב," אמר הוא לטור. "הוא תמיד מחפש מריבות. אני ריס."
"תודה לך," אמר טור, מושיט את ידו, "על כך שבחרת אותי בתור שותפך. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי זה."
"אני שמח לבחור בכל אחד שנעמד מול החיה הזאת, "אמר ריס בשמחה. "זה היה קרב נחמד."
"אתה צוחק?" שאל טור, מנגב דם מצייבש מפניו ומרגיש את הנפיחות של פניו. "הוא הרג אותי."
"אבל אתה לא וויתרת," אמר ריס. "מרשים. כל אחד אחר מאיתנו היה פשוט נשאר למטה. וזו הייתה חתיכת זקירת חניתה. איך למדת לזרוק ככה? אנחנו נהיה שותפים לחיים!" הוא הביט על טור מבט מלא משמעות כשלחץ את ידו. "וחברים גם כן. אני רואה את זה."
בעוד שטור לחץ את ידו, הוא לא יכל שלא להרגיש שהוא רכש חבר לכל החיים.
לפתע, הוא נתחב מהצד.
הוא הסתובב וראה ילד מבוגר יותר עומד שם, עם עור מצולק ופנים ארוכות וצרות.
"אני פייטגולד. נושא הכלים של ארק. הנך כעת נושא הכלים השני שלו. מה שאומר שאתה מדווח אלי. ויש לנו תחרות בעוד מספר דקות. אתה הולך פשוט לעמוד שם כשעשו אותך נושא כלים לאביר המפורסם ביותר בממלכה? בוא אחרי! בזריזות!"
ריס פנה כבר חזרה. טור הסתובב ומיהר אחרי נושא הכלים בעודו רץ דרך החצר. לא היה לו מושג לאן הם הולכים – אבל לא היה משנה לו. הוא היה בפנים.
הוא הצליח.
פרק שבע
גארט מיהר דרך חצר המלך, לבוש בבגדי פאר שלו, דוחף את דרכו בין ההמונים אשר נשפכו פנימה מכל הכיוונים לחתונה של אחותו, והוא רתח. הוא עדיין היה מסוחרר מפגישתו עם אביו. איך היה זה אפשרי שדילגו עליו? שאביו לא יבחר בו בתור מלך? לא היה לזה שום הגיון. הוא היה הבן המולד הלגיטימי הראשון. זו הייתה הדרך שזה תמיד עבד. הוא תמיד, מאז שנולד, שאר שימלוך – לא הייתה לו סיבה לחשוב אחרת.
היה זה בניגוד למצפון. לעבור עליו תמורת קרוב משפחה צעיר יותר – ונערה, לא פחות. כשהמילה תתפשט, הוא יהפוך לנושא בדיחה של כל הממלכה. כשצעד, הרגיש כאילו חבטו ממנו את כל הרוח והוא לא ידע כיצד לתפוס את נשמתו.
הוא מעד את דרכו עם ההמונים לכיוון טקס חתונתה של אחותו הגדולה. הוא הסתכל סביבו, ראה את שפע צבעי הגלימות, שורות בלתי פוסקות של אנשים, כולם אנשים שונים ממחוזים שונים. הוא שנא להיות קרוב כל כך אל פשוטי העם. הייתה זו הפעם היחידה שהעניים יכלו להתערבב עם העשירים, הפעם היחידה שהפראים האלו ממלכה המזרחית, מהצד המרוחק של אדמות גבוהות, הורשו להיכנס גם כן. גארט עדיין בקושי יכל להכל את היותה של אחותו נשואה לאחד מהם. היה זה רק מהלך פוליטי על ידי אביו, ניסיון פתטי לעשות שלום בין הממלכות.
משונה עוד יותר, איכשהו, אחותו באמת נראתה כאילו חיבבה את היצור הזה. גארט בקושי יכל להבין למה. כפי שהכיר אותה, זה לא האיש שהיא חיבבה, אלא התואר, ההזדמנות להיות מלכה של מחוז משלה. היא תקבל את מה שמגיע לה; הם כולם היו פראים, אלו בצד השני של האדמות הגבוהות. במוחו של גארט, היו חסרים להם הנימוס שלו, המיטביות שלו, התחכום שלו. לא הייתה זו בעייתו. אם אחותו הייתה שמחה, שתהיה נשוא החוצה. היה זה קרוב משפחה אחד פחות שיהיה ליד ויוכל לעמוד בדרכו אל הכס. למעשה, רחוק ככל שהייתה, כך היה יותר טוב.
לא שמשהו מזה היה הדאגה שלו יותר. אחרי היום, הוא מעולם לא יהיה מלך. עכשיו, הוא יורד עד לרמה של רק עוד נסיך אנונימי בממלכת אביו. עכשיו, לא היה לו שום דרך אל הכוח; כעת, הוא היה נידון לחיי הבינוניות.
אביו המעיט בערכו – הוא תמיד עשה זאת. האבא שלו חשב את עצמו מחוכם פוליטית – אבל גרט היה הרבה יותר מחוכם ותמיד היה. למשאל: בעקבות הנישואין של לואנדה למקקלאוד, אביו חשב את עצמו פוליטיקאי מיומן. אבל גארט היה הרבה יותר מרחיק ראיות מאביו,יכל לשקול יותר השלכות, וכבר היה מחפש צעד אחד קדימה. הוא ידע לאן זה יוביל. בסופו של דבר הנישואים האלו לא ירגיעו את מקקלאודים, אלא יעודדו אותם. הם חיות, ולכן לא יראו את הצעת השלום הזאת כסימן של כוח, אלא כסימן של חולשה. לא יהיה אכפת להם מהקשר בין המשפחות, וברגע שאחותו הייתה נלקחת מכאן, גארט היה בטוח שהם יכינו התקפה. כל זה הייתה תחבולה. הוא ניסה להגיד לאביו, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב.
שום דבר מזה לא היה יותר הדאגה שלו. אחרי הכול, כעת הוא היה רק עוד נסיך, רק עוד גלגל שיניים בממלכה. גארט באופן חיובי בער מהמחשבה על כך, ושנא את אביו באותו הרגע עם שנאה שמעולם לא חשב אפשרית. בעוד שנדחס פנימה, כתף אל כתף עם ההמונים, הוא דמיין דרכים בהן יכל לנקום, דרכים בהן יוכל להשיג את המלוכה אחרי הכול.
הוא לא יכל פשוט לשבת בחוסר מעש, זה היה בטוח. הוא לא יכל להרשות למלכות ללכת אל אחותו הקטנה.
"הנה אתה," הגיע הקול.
זה היה פירט, הולך לצדו, לובש חיוך עליז וחושף את שיניו המושלמות. שמונה עשרה, גבוה, רזה, עם קול גבוה, עור חלק ולחיים אדמוניות, פירט היה המאהב הנוכחי שלו. גארט היה שמח לראות אותו בדרך כלל, אבל לא היה לו מצב רוח עליו כרגע.
"אני חושב שהתעלמת ממני כל היום." הוסיף פירו, מחבר יד אחת מסביב לשלו, בעוד שהם צעדו.
גארט ניער את ידו במיידיות, מוודא שאף אחד לא ראה.
"אתה טיפש?" נזף גארט. "לעולם אל תאחוז איתי ידיים בפומבי יותר. לעולם."
פירט השפיל את מבטו, אדום בפנים. "אני מצטער," אמר הוא. "אני לא חשבתי."
"זה נכון, לא חשבת. עשה זאת שוב, ואני לא ארה אותך שוב לעולם," נזף גארט.
פירט הסמיק עוד יותר, ונראה באמת מתנצל. "אני מצטער," השיב הוא.
גארט בדק שוב, הרגיש בטוח שאף אחד לא ראה, והרגיש טיפה יותר טוב.
"אילו שמועות מההמונים?" שאל גארט, חפץ לשנות את הנושא, לנער את מחשבותיו האפלות.
פירט הזדקף מיד וחיוכו חזר אליו.
"כולם מחכים בציפייה. כולם מחכים להכרזה שאתה נבחרת כיורש."
פניו של גארט נפלו. פירט בחן אותו.
"הוכרזת, לא?"שאל פירט בספקנות.
גארט האדים תוך כדי הליכתו, לא נפגש בעיניו עם עיניים של פירט.
"לא."
פירט התנשף.
"הוא דילג עלי. הייתה מאמין? לטובת אחותי. אחותי הקטנה."
עכשיו פניו של פירט נפלו. הוא נראה נדהם.
"זה בלתי אפשרי," אמר הוא. "אתה הבכור. היא אישה. זה בלתי אפשרי," חזר הוא על עצמו.
גארט הסתכל עליו, קר כאבן. "אני לא משקר."
שניהם הלכו במשך זמן מסוים בדממה, וכשנהיה צפוף יותר, גארט הביט מסביבו, מתחיל להבין איפה היה ובאמת לקלוט את כול המתרחש. חצר המלך היה מפוקק לגמרי – היו צריכים להיות שם אלפי אנשים המתקהלים מכל כניסה אפשרית. הם כולם סבלו את דרכם אל במת החתונה המשוכללת, שמסביבה הועמדו לפחות אלף מהכיסאות הנאים ביותר, עם כריות אבות מכוסות בקטיפה אדומה, ומסגרות זהב. צבא של משרתים פסע לכן ולכן לאורך מעברים, מושיבים אנשים, מגישים משקאות.
בכל צעד של המעברים האינסופיים, זרועים עם פרחים, ישבו שתי המשפחות – המקגילים והמקקלאודים – הקו נחתם בבירור. בכל צעד היו מאות, כל אחד לבוש בבגדי הפאר שלו, המקגילים הסגול עמוק של בית אבם, ומקקלאודים בכתום-שרוף שלהם. לעיניו של גארטף שני בתי האב לא יכלו להיראות שונה יותר אחד מהשני: למרות שהיו כל אחד מהם עטורים בעושר, הוא הרגיש כאילו המקקלאודים היו רק מתחפשים, מעמידים פנים. הם היו חיות מתחת לבגדיהם – הוא יכל לראות את זה בהבעות פניהם, בצורת תנועתם, דחפו אחד את השני, איך שצחקו חזק מדי. היה משהו מתחת לפני השטח שבגדי המלכות לא יכלו להחביא. הוא התרעם לקבל אותם בתוך שעריו. הוא התרעם מכול החונה הזו כולה. הייתה זו החלטה טיפשית נוספת של אביו.
אם גארט היה מלך, הוא היה מבצע תוכנית אחרת. הוא היה מארגן את החתונה הזו גם כן. אבל אז הוא היה מחכה עד מאוחר בלילה, כשמקקלאודים היו ספוגים במשקה, חוסם את כל הדלתות של האולם, ושורף אותם כולם במדורה ענקית, הורג את כולם במכה נקייה אחת.
"חיות," אמר פירט, בעודו בוחן את הצד השני של המעברים. "אני בקושי יכול לדמיין מדוע אביך הכניס אותם פנימה."
"זה עתיד לגרום למשחקים מעניינים לאחר מכן," אמר גארט. "הוא מזמין את אויבינו לתוך שערינו, ואז מארגן תחרויות יום הנישואין. האם זהו לא מתכון להתכתשות?"
"אתה חושב?" שאל פירט. "קרב? כאן? עם כל החיילים האלו? ביום החתונה?"
גארט משך בכתפיו. הוא ציפה לכל דבר ממקקלאודים.
"כבוד יום הנישואין לא אומר כלום בשבילם."
"אבל לנו יש כאן אלפי חיילים."
"וגם להם."
גארט הסתובב וראה שורה ארוכה של חיילים – מקגילים ומקקלאודים – מסודרים בשורה משתי צדי חומת האשנבים. הם לא היו מביאים כל כך הרבה חיילים, חשב הוא, אם לא היו מצפים להתנגשות. למרות האירוע, למרות הבגד המשובח, למרות הפאר של התפאורה, עדיין היה תלוי מתח באוויר. כולם היו על הסף – גארט יכל לראות את זה בצורה שבה קבצו את כתפם, החזיקו את מרפקם. הם לא בטחו אחד בשני.
אולי יתמזל מזלו, גארט חשב, ואחד מהם ידקור את אביו בלב. ואז הוא יוכל להיות מלך אחרי הכול.
"אני מניח שאנחנו לא יכולים לשבת ביחד," אמר פירט, אכזבה בקולו, כשהגיעו אל איזור הישיבה.
גארט ירבה בו מבט של בוז. "עד כמה טיפש אתה ?" ירק הוא, רעל בקולו.
הוא התחיל לתהות האם היה זה רעיון טוב לבחור בנער האורווה הזה למאהבו. אם לא היה גורם לו להפסיק עם דרכיו השוטים, הוא יכל לגלות את שניהם.
פירט נראה אשם.
"אני אראה אותך אחרי זה, באורוות. עכשיו תעלם," אמר הוא, ונתן לו דחיפה קלה. פירט נעלם לתוך ההמון.
פתאום, הרגיש אחיזה קפוא על ידו. לרגע לבו נעמד, בזמן שתהה אם גילו אותו; אבל אז הוא הרגיש את הציפורניים הארוכות, אצבעות רזות, צלולות לתוך עורו, והוא מיד הכיר בו את אחיזת אישתו. הלנה.
"אל תביך אותי ביום הזה," לחשה היא, שנאה בקולה.
הוא הסתובב ובחן את מראיה. היא נראתה נוהה, כולה מקושטת, לובשת שמלת סאטן לבנה ארוכה, שיערה מעורם גבוה עם סיכות, לובשת את מחרוזת היהלומים היפה ביותר שלה, ופניה מיושרות הדורים על ידי איפור. גארט יכל לראות אובייקטיבית שהיא הייתה יפה, יפה בדיוק כמו ביום שבו נשא לה. אבל עדיין הוא הרגיש שום משיכה כלפיה. היה זה עוד רעיון של אביו – לנסות להינשא אותו מהטבע שלו. אבל כל מה שזה עשה הוא העניק לו בת זוג חמוצה תמידית – ועורר אפילו יותר ספקולציות לגבי נטיותיו האמיתיות.
"זהו יום חתונתה של אחותך," נזפה היא. "אתה יכול להתנהג כאילו אנחנו זוג – לשם שינוי."
היא עלה יד אחת דרך שלו והם הלכו אל מקום שמור המגודר בכבל קטיפה. שני שומרי המלוכה הובילו אותם פנימה והם התערבבו עם שאר המכלותיים בבסיס המער.
נשמעה חצוצרה, ולאט לאט, הקהל השתתק. החלה מוזיקה עדינה של הצ'מבלו, עוד פרחים נזרעו לאורך המעבר, והתהלוכה הממלכתית החלה לצעוד
למטה, זוגות יד ביד. גארט נגרר על ידי הלנה, והחל לצעוד במורד המער איתה.
גארט חש את עצמו יותר בולט לעין, יותר גולמני מאי פעם, בקושי יודע כיצד להציג את אהבתו כאמיתית. הוא חש על עצמו מאות עיניים, ולא יכל שלא להרגיש כאילו הם כולם מעריכים אותו, למרות שידע שהם לא עשו זאת. המעברים לא יכלו להיות קצרים מספיק; הוא לא יכל לחכות עד שיגיע אל הסוף, יעמוד ליד אחותו במעמד, ויגמור עם זה. כמו כן, לא יכל הפסיק לחשוב על המפגש שלו עם אביו, והוא תהה אם כל הצופים האלו כבר ידעו את החדשות.
"קיבלתי חדשות מרות היום," לחש הוא להלנה כשלבסוף הגיעו אל הסוף, והמבטים ירדו ממנו.
"החשבת שאני לא יודעת כבר?" התיזה היא.
הוא הסתובב והסתכל עליה מתדהמה.
היא החזירה מבט של בוז. "יש לי את המרגלים שלי," היא אמרה.
הוא צמצם את עיניו, משתוקק להכאיב לה. איך יכלה היא להישאר קרת רוח כל כך?
"אם אני לא מלך, אז את לעולם לא תהי מלכה." אמר הוא.
"אני מעולם לא ציפיתי להיות מלכה," ענתה היא.
זה הפתיע אותו עוד יותר.
"אני מעולם לא ציפיתי שינקוב בשמך," הוסיפה היא. "למה לו? אינך מנהיג. אתה מאהב. אבל לא מאהב שלי."
גארט הרגיש את עצמו מסמיק.
"ולא שלי את," אמר הוא לה.
היה זה תורה להסמיק. הוא לא היה היחיד שהיה לן מאהב סודי. לגארט היו מרגלים משלו, אשר סיפרו לו על הניצולים שלה. הוא נתן לה להתחמק עם זה עד עכשיו – כל עוד היא שמרה על השקט, והניחה לו.
"זה לא שאתה משאיר לי ברירה," ענתה היא. "אתה לא מצפה ממני להישאר רוקה עד סוף חיי?"
"את ידעת מי הייתי," ענה הוא. "ואעם זאת, את בחרת להתחתן איתי. את בחרת עוצמה, לא אהבה. אל תתנהגי מופתעת."
"החתונה שלנו הייתה מאורגנת," אמרה היא. "אני לא בחרתי דבר."
"אבל את לא התנגדת," השיב הוא.
לגארט לא היה כוח לוויכוחים איתה היום. היא הייתה אבזר שימושי, אישה בובה.הוא יכל לסבול אותה, והיא יכלה להיות שימושית לעתים – כל עוד היא לא עצבנה אותו יתר על המידה.
גארט הביט בציניות עליונית איך כולם פנו לראות את אחותו הגדולה נלוות במעבר על ידי אביו, היצור הזה. החוצפה שבו – הייתה לו אפילו העזה לבדות עצב, מנגב דמע בעודו מלווה אותה. שחקן עד הסוף. אבל בעיניו של גארט, היה הוא לא יותר מטיפש שלומיאל. הוא לא יכל לדמיין את אביו חש מרות לב אמיתית על כך שנשא את בתו, שאותה, אחרי הכול, זרק לזאבים של ממלכת מקקלאוד. גם היא רדפה אחר עוצמה. קרת דם. מחושבת. בפן הזה הייתה היא, מכל קרובי המשפחה, הכי דומה לו. בכמה דברים הוא יכל להזדהות איתה, אומנם אף פעם לא היה יותר מדי חום ביניהם.
גארט זז על רגליו, חסר סבלנות, מחכה שכל זה יגמר.
הוא סבל לאורך הטקס, ארגון עומד בראש הברכות, מדקלם את הכישופים, מבצע את הריטואלים. כל זה הייתה הצגה, והיא גרמה לו לבחילה. היה זו רק איחוד שתי משפחות מסיבות פוליטיות. מדוע לא יכלו לקרוא לזה בשמו האמיתי?
בקרוב, תודה לשמיים, זה נגמר. הקהל קם על רגליו בתרועה עצומה כשהשניים התנשקו. הקרן העצומה ננשפה, והארגון המושלם של החתונה התמוסס לתוך כאוס מאורגן. משפחת המלכות כולם חזרו בחזרה דרך המעבר לתוך איזור הקבלה.
אפילו גארט, ציני ככל שהיה, התרשם מהמראה; אביו לא חסך על הוצאות הפעם. נמתחים לפניהם היו כל סוגי השולחנות, נשפים, מכלים של יין, ומבחר אינסופי של חזירים צלויים, בשר כבשים וטלה.
מאחוריהם, כבר היו מתכוננים למאורע המרכזי: המשחקים. היו שם מטרות מוכנות עבור השלכת אבנים, זריקת חניתות, חץ וקשט – ובמרכז של כל זה, נטיב ההתכתשות. כבר עכשיו ההמונים התקהלו סביבו.
המונים כבר התפזרו עבור האבירים בשני הצדדים. עבור מקגילים, הראשון להיכנס, כמובן, היה קנדריק, יושב על סוסו ומקושט בשריונו, אחריו תריסרים של כסופים. אבל לא היה זה עד שארק הופיע, המופרד מהשאר בסוסו הלבן, שהקהל נשתק ביראת כבוד. הוא היה כמו מגנט לתשומת הלב; אפילו הלנה נשענה קדימה, וגארט ציין את תשוקתה כלפיו, כמו כל הנשים האחרות.
"הוא בקושי בגיל הבחירה, ועם זאת עדיין לא נשואי. כל אישה בממלכה תינשא לו. למה הוא לא בוחר אף אחת מאיתנו?"
"ומה אכפת לך?" שאל גארט, מרגיש כנע למרות מהותו. גם הוא, רצה להיות שם למעלה במדי שריון, על סוס, מתכתש על שמו של אביו. אבל הוא לא היה לוחם. וכולם ידעו זאת."
הלנה התעלמה ממנו עם נפנוף ביטולי של ידה. "אתה לא גבר," אמרה היא, בלעד. "אתה לא מבין את הדברים הללו."
גארט הסמיק. הוא רצה שתקבל את שלה, אבל עכשיו זה לא היה הזמן. במקום זה, הוא ליווה אותה כשהתיישבה בדוכנים עם האחרים כדי לצפות בחגיגות היום. היום הזה התקדם מגרוע לגרוע יותר, וגארט כבר הרגיש בור בבטנו. יהיה זה יום ארוך מאוד, יום של אבירות אינסופית, של פומביות, של העמדות פנים. של אנשים פוצעים או הורגים אחד את השני. יום שממנו היה לגמרי מנודה. יום שסימל את כל מה ששנא.
בעוד שישב שם, הוא שתק ברוגז. הוא כיווה בשתיקה שהחגיגות יפרצו למאבק כבדר מלא, שמולו יתרחשו שפיכות דמים בהיקף מלא, ושכול מה שטוב במקום הזה ייהרס, יקרע לגזרים.
יום אחד הוא ישיג את שלו. יום אחד הוא יהיה מלך.
יום אחד.